נשאלתי ולא פעם אחת: «מדוע את כותבת על הדיקטטורטת באסיה ובאמריקה הלטינית, הרי אינן דמוקרטיות, לעיתים קרובות טובעות בדם, ובקיצור – לא מקובלות על העולם המערבי?» או לחילופין: «מה העניין שלך בתנועות ימניות של העולם השלישי, הרי ברור שהגורם הקובע זה ארה»ב ואירופה». התשובה היא פשוטה, אך לצערי אינה טריוויאלית לאנשים בזמן האחרון. אני תומכת באופן הדוק במודל האמריקאי של קפיטליזם. אינני מכירה מודלים אקונומיים טובים יותר מאשר קפיטליזם, שוק חופשי ודמוקרטיה. ובכל זאת אני חוזרת וטוענת: ישנה חשיבות עליונה להכרת המודלים האלטרנטיביים — קודם כל עבור התנועות הימניות-קונסרווטיביות, ימניות-ליברליות וליברטריאניות.
1אנחנו בימין איבדנו את הצפון: השיח הימני נקרע לגזרים; אין לנו קבוצה מובנת של אנשים ברי הסמכות; אין איחוד רעיונות; לא נוצרים רעיונות ברי ביצוע חדשים. אין בסיס מידע מאוחד ואין הסכמה על הערכים הבסיסיים או משמעויות המונחים.
אם נבקש אנשים במדינות השונות לנקוב בשמות של בעלי המחשבות הימניים, התוצאה תהיה מדכאת. האמריקאים יימנו את ריגן, ווסט, תומס סואל, אדוארד ווסט, חייק, מילטון פרידמן. האירופאיים – ווילדרס, לה פאן, יוסיפו משהו על יוביק והשחר הזהוב, ובאשר למרגרט תאצ’ר, ימהרו לציין כי הרעיונות שלה מנוגדים לערכים מערביים. אזרחי חבר העמים חושבים שהימנים הם תומכי סוציאליזם קונסרווטיבי ולאומני, כגון היטלר או במקרה הטוב מוסוליני. בחלק מהמדינות הלטיניות איזכור «ימני» או «קפיטליזם» הוא דרך לבית החולים. אפילו בארגנטינה, מדינה מתורבתת יחסית, המילה «ימני» נחשבת כנרדפת ל»פשיסט» – אז מה נגיד על בוליביה או ונצואלה?
לצערי זה רחוק מלהיות לא מוצדק. התקשורת הפרו-קפיטליסטית נשלטת ע»י חשיבה לאומנית המחלקת את העולם לאיזורים זרים. לעיתונאי או אנליסט אמריקאי קשה מאוד לפרסם מאמרים ברוסיה, ולרוסי – באמריקה, אלא אם כן הם כותבים בנושאים הקשורים למדינה בה רוצים להתפרסם. כשאני רואה את גדר ההפרדה הזאת בתודעה, בא לי לצעוק: «מה קרה לערכים הנצחיים שמאחדים את כולנו – השוק החופשי, הדמוקרטיה, חופש הדיבור, הזכות לקנות ולשאת נשק, וכו’? או שמא אתם חושבים שחופש הדיבור בונצואלה פחות חשוב מזה שבארה»ב, או שבעיית הדיקטטורה של פוטין פחות קריטית מההחלטות המדיניות של אובמה? זוהי בושה וחרפה שבאמריקה שנתנה לי ולבני דורי ערכים ואידאלים, שמכריזה על עצמה כנושאת הדגל של העולם החופשי וחלוץ הקפיטליזם מסרבים לדבר על בעיות החירות והקפיטליזם של מדינות אחרות.
מובן מאליו שהכוח של החברה הקפיטליסטית הנו באינדיבידואליות וחופש המחשבה של כל אחד ואחד בה. אך אין זה פותר אותנו מהצורך בבסיס מאוחד של ידע ורעיונות. מידור לאומני של הרעיונות והתעניינות אך ורק בבעיות המקומיות מסוכנים והרסניים בעולם המודרני. לקונסרווטורים וליברלים הימניים אין בימינו אפילו אחדות במושגים. לדוגמא, המילה «ליברלי» באירופה ורוסיה הנה נרדפת ל»אמריקאי רפובליקני», אבל משמעותה בארה»ב ובישראל – «שמאלן».
השמאלנים עושים שימוש רחב בחוסר האחידות הזאת כדי לגרום לפילוג ומחלוקת נוספים בימין. הם מושכים את הדיון לכוון פשיזם, סטליניזם, נאציזם – בקיצור, עושים הכל כדי להציג את תומכי השוק החופשי, פריווטיזציה וחופש הפרט בתפקיד ערפדים ורוצחים המוניים. הם מגיבים בזעם בלתי נשלט על התייחסות לנציגים החשובים של הימין – במטרה לגרום לנו תחושת אשמה וצורך להצטדק, ובאותו זמן דורשים יחס מכובד לברי-הסמכות השמאלניים.
לתאצ’ר הם מכנים «רוצחת הדור», לפינושה «רודן עקוב מדם», לסנטור מקיין «מתורף» (למרות שהזמן הוכיח אותו צודק כמעט בכל דבריו). מישל פוקו שלו ושלם עם זה שפועלי «רנו» הכניסו את מנהל העבודה שלהם למכונה בצעקות «נהדק לו את האומים», והוא נחשב לנורמלי. ג’ון מקיין שקרא לא לרחם על אל קעידה והזהיר מפני נתינת אימון במוסקווה כבעלת הברית נחשב למתורף. הדם על ידיהם של מאו טסה טונג, סטלין, פול פוט ולנין מגיע עד הברכיים. פתאום פינושה שאחראי למוות של כ- 3200 אנשים ורובם מחבלים מאירגון שמאל קיצוני MIR, מקבל מקום של כבוד בשורת הרוצחים הזאת. תאצ’ר ורייגן שהצליחו בלחץ מתון לשים את מאפית ארגוני העובדים במקומה הם רודנים אכזריים. השלטונות בוונצואלה, בוליביה, בלרוס שמחרימים תנועות פוליטיות, זורקים אנשים לכלא בלי למצמץ ומשכתבים את החוקה שלהם פעם אחר פעם נחשבים בכל זאת לדגלי הקדמה הנאורים.
מבחינתי שלוש הבעיות הכי חשובות של מכלול המידע הימני הן: מחסום שפתי, חוסר עניין והכחשת ההיסטורייה. את שני הראשונים כבר תיארתי. השלישי קשור לעובדה שרוב המנהיגים הרוחניים הימניים – פילוסופים, כלכלנים ופוליטיקאים – זכו ללעג והעשמות ע»י «כל האנשים המתקדמים», אך למעשה מי שהוביל את זרימת הבוץ הזו היו מקורות המדיה השמאלניים, אלה שאנדרו ברייטברט כינה «הקומפלקס».
מה ניתן לעשות בכדי לפתור את הבעיה הזאת? התשובה נראית לי ברורה למדי – אנחנו זקוקים ל»קומפלקס» משלנו. משימה זאת היא ברת ביצוע ואף לא כ»כ קשה. צריך בסה»כ לארגן משאב מידע גלובלי שייהווה בסיס לכל השיח הימני העולמי – לא אמריקאי, לא צרפתי, לא ברזילאי, אלא גלובלי ואוניברסאלי. הוא ייתוחזק בכמה שפות וייתיחס לעבר ולעתיד גם יחד. המבט אל העבר יספק מידע על ההיסטריה והפוליטיקה שנפלו קורבן לשקרים השמאלניים. המבט אל העתיד יעזור בגיבוש תמונת העולם האובייקטיבית המאפשרת הבנה וחיזוי. אבל המשימה הכי חשובה של המשאב הזה תהיה: להרגיל את הקורא לדפוסי המחשבה הרציונליים ואנליטיים, להכריח אותו להטיל ספק גם במה שנראה לו ברור מאליו, ללמד אותו לחפש הוכחות ואימותים.
לא יהיה לנו צורך בשקרים: ברי-הסמכות וימחוללים הימניים לא התעסקו ברצח עם, עינויים המוניים או מלחמות העולם. בכלל ההבדל העיקרי בין הגישה הימנית והשמאלנית לשלטון היא בשלטון האבסולוטי: הימנים אינם זקוקים לו, בעוד השמאלנים זקוקים לו כמקור מחייה. אנשי הימין רואים בשלטון אמצעי לפתרון סכסוכים חברתיים והגנה מפני האויבים. אנשי השמאל לעומת זאת רואים בו כלי להפעלת לחץ, פירמוט הייקום, הדבקת תגים ומספרים, תכנון של כל העולם מהכלל ועד הפרט האחרון. הימנים ממדלים את העולם בשביל ללמוד איך הוא מתפקד. השמאלניים ממציאים מודל ומנסים להכריח את העולם להתאים לו. התוצאה של האונס הזה ראינו ולא פעם אחת: בולשביקים, הונג ויי בינג (המשמרות האדומות), פול פוט (הקמר רוז’), פוטין, אינטלקטואלים האירופאית השמאלנית, צ’אבס – כולם מאוחדים בשאיפתם לשפוך את זדונם וכעסם על העולם ולגנוב לאנשים לא רק את רכושם אלא גם, יותר חשוב, עצמאות, הבחירה וחופש המצפון.
אין ספק שאזרחי כל מדינה גאים ב»מסורת הימין שלהם» וירצו להתעקש כי היא היחידה הנכונה. מגוון התנועות הימניות — מהקונסרווטיביות ועד ליברטריאניות – חשוב ואינו סותר את העיקרון עליו אני מדברת: החשיבות בהגדרת פלטפורמה מאוחדת וביסוס השיח שלנו עליו. כל עוד נסכים על תשתית – רכוש פרטי, זכויות האזרח, דמוקרטיה, קפיטליזם, שוק חופשי – נעמוד יחד למרות ההבדלים בגישה. בכל מדינה ישנם אנשים התומכים בערכי היסוד האלה, והמטרה שלנו היא לאחד הקבוצות האלו מהמדינות השונות, לעזור להם להבדיל בין העיקר לטפל. לדוגמא, העיקר אצל פינושה, תאצ’ר ויילצין הן הפלטפורמה הכלכלית והחברתית שלהם, והתוצאות אותן השיגו; בעוד «הסתוללות האיגודים», «שנאת העם» או «רצח המוני» שמייחסים להם – זה לא רק שקר, זה שקר על הטפל.
הרעיון הימני זקוק לגישה המאוחדת והגורפת הזאת למחייתו. יותר מדי זמן התכחשנו לעברינו ולהצחותינו. יותר מדי זמן הקשבנו לנאומים חסרי אמת או תכלית של ה»קומפלקס», עסקנו בהצטדקויות, התגוננות והתנצלות, בעוד שהשמאלנים קושרים לנו את הידיים וסותמים לנו את הפיות.
תהליך בניית התשתיות ייקח כמה שנים טובות. הוא חייב להיעשות במספר מדינות במקביל. אנו נספק זרם אמין ובטוח של מידע, נרגיל את בעלי הברית שלנו לפנות אלינו כמקור הנתונים האמיתיים ונצבור כוח פוליטי במדינות שבהן השיח הימני הלך ונעלם עם השנים – באירופה, אסיה ואמריקה הלטינית.
היום שבו נצליח להחזיר את הלגיטימציה לתנועות הימניות האמיתיות בכל העולם יהיה היום שבו נדע: השמאל התחיל והפסיד. וכך יהיה.