אוגוסטו פינושה והגולה הצ’יליאנית

Извините, этот техт доступен только в “עִבְרִית‎”. For the sake of viewer convenience, the content is shown below in the alternative language. You may click the link to switch the active language.

מבקרי תקופת פינושה מנצלים את המרחק והקושי בנגישות למקורות צ’יליאניים כדי להדגיש שתי פואנטות:

* נוקשות פנומנאלית של נידויים וצנזורה;

* רמה גבוהה של אנטישמיות, שנאת צמרת צ’יליאנית כלפי מדינת ישראל, אהדת הנאציזם של החונטה.

הנוהל השגרתי הוא להבליט כי הסוציאליסט והאינטרנציונליסט סלבדור איינדה היה ידיד ישראל ואוהד האומה היהודית, בניגוד לפינושה והגנרלים המוגבלים שלו שהיו אנטישמים ואויבי ישראל.

pinochet and jewsבשקר על נוקשות הצנזורה הצ’יליאנית נדון בפעם אחרת. היום ברצוני לדבר על בעיית ה»אנטישמיות» של הימין הצ’יליאני.

נקדים ונאמר שברמת חיי היום-יום יודופוביה אכן נכחה בצ’ילה, במיוחד במחצית הראשונה של המאה העשרים כאשר למדינה התחילו להגיע המוני יהודים מאירופה ורוסיה. אך הממשלה ואנשי העסקים רחשו אהדה לקהל היהודי ולרעיון הציוני. במדינה פעלו ארגונים יהודיים שעסקו בעזרה הדדית ובצדקה. בשנת 1911 נפתחו במדינה חוגים ציוניים ראשונים, ב-1917 נוצר מוסד «ביקור חולים». בגלות היהודית השתתפו גם ילידים אינדיאנים משבט מַפּוּצֵ’ה מהארגון «Hijos de Sión«, שומרי מסורת יהודית. ב-1919 פורסמו שני עיתונים (Nuestro Ideal ו- Renacimiento) ונפתחו מספר ארגונים ציוניים ומרכז הנוער. בשנת 1922 נפתח בסנטיאגו מוסד רפואי Policlínica Israelita.

החל משנות השלושים ועד שנות השישים כמות היהודים וגופים לאומניים שלהם הלכה וגדלה – נוצרו Comité Israelita de Socorros ו- Sociedad Cultural Israelita B’ne Jisroel.

בשנת 1937 נפתח סניף בני-ברית ושנה לפניו – מוסד ציוני ליהדות ספרד.

במדינה פעלו גם תנועות אשכנזיות. בשנות הארבעים בסנטיאגו נפתחו שלוחות של נעמת, מכבי, ב-1950 נוסד מרכז ציוני אוניברסיטאי ובשנת 1952- מועדון Estadio Israelita.

ב-1945 הוקם Comité Pro-Palestina, המקושר לתנועות ציוניות בכל מדינות דרום אמריקה. תנועות דומות נולדו באותה תקופה בפֵּרוּ, אורוגוואי וברזיל. אחד המנהיגים של Comité Pro-Palestina היה גָבְּרִיאֵל גוֹנְזַלֵס וִידֵלָה, פוליטיקאי דגול. הוא השקיע המון בבניית האומה הצ’יליאנית, במדיניות של צ’ילה המודרנית ובאסטרטגיה הצבאית והכלכלית שלה. ממנו לקח דוגמא גם אוגוסטו פינושה; וידלה בעצמו תמך בהפיכת 1973. כשהיה נשיא המדינה, וידלה היה נתון ללחץ מצד הגלות הערבית שהייתה חזקה בצ’ילה, ובהתחלה התייחס בזהירות ניטרלית כלפי פירוק פלשתינה ב-1947. אך כבר בשנה הבאה צ’ילה התייצבה לצד ישראל.

שיתוף הפעולה הממשלתי בין ישראל לבין צ’ילה הלך והתפתח. החל מ- 1953 נחתם קובץ מסמכים גדול בנושאים רבים כגון שיתוף פעולה צבאי, תרבותי, מדעי, טכנולוגי, תחבורתי ותשתיתי. מדינת ישראל סייעה לצ’ילה בפיתוח החקלאות, גשוש המינרלים והמאובנים וחקירת משאבי המים.

הפוליטיקה הפִיסְקָאלִית של צ’ילה היטיבה עם האוכלוסייה היהודית. בשנת 1944 איש עסקים ופילנתרופ יוצא ליטא, סולומון סק מוט, ייסד «Banco Israelita de Chile» – בנק צ’יליאני חשוב. הוא היגר לצ’ילה עם אשתו יוליה רבינוביץ ובנותיו. בנוסף לבנק הוא ייסד חברת «Barraca de Fierro Salomon Sack» שעד היום פועלת חזק בשוק חומרי הבניין. הוא פעל נרחבות בענייני צדקה והשכלה, פיתח את מערכת החינוך, השקיע כסף באוניברסיטת צ’ילה, ייסד את קרן «סלומון סק»… בקיצור, היה לדמות דגולה בשטח הפיננסי הצ’יליאני. הבנק שלו מותג מחדש כ- Banco Internacionalומתפקד עד היום. בתקופת החונטה הבנק נתמך ופורסם חזק באמצעות משאבים פרו-ממשלתיים – למשל, דרך המהדורה «Revista Pro-patria«, מגזין ימני שהונפק בידי קבוצות צבאיות. המגזין התעסק בניתוח פוליטיקה והבהרת החדשות – ומדי יום הדפיס פרסומות של «הבנק הישראלי».

בשנת 1970 עלה לשלטון בצ’ילה בלוק האחדות הלאומית וסלבדור איינדה נבחר לנשיא. הקומוניסטים היו לאחד הכוחות החזקים בממשל. אלפי יהודים ברחו אז מהמדינה ועברו לישראל, ארגנטינה, ארצות הברית, ספרד, אוסטרליה וגרמניה. החוקרים טוענים שמדובר בשמונה אלף איש (מתוך שלושים אלף תושבים יהודים צ’יליאניים דאז). אפשר להבין את אלה שנמלטו: היהודים השתייכו לשכבות הסוציאלית הגבוהות, לעשירון העליון, ועל כן הרפורמות הסוציאליסטיות של איינדה פגעו בהם בעדיפות הראשונה. כמו כן, בצ’ילה פעלו ארגוני טרור פרו-סובייטיים ואנטי-ישראליים של שמאל קיצוני. הארגונים התבטאו בשנאה כלפי «יהודים בורגנים» שלא הזדהו עם רעיונות המהפכה הקומוניסטית.

השתנתה גם הפוליטיקה בענייני חוץ. באו»ם צ’ילה התחילה להצביע בעד החלטות שפוגעות במדינת ישראל. (תשוו את זה לפינושה שבשנת 1975 התנגד להשוואת ציונות לגזענות). אנשי העסקים והמקצוענים היהודים ברחו בכמויות. יחד עם זאת, קומוניסטים, וביניהם יהודים עוינים כלפי ישראל וציונות, התחילו להגיע לצ’ילה בכמויות. למשל, צייר וקומוניסט יהודי ממוצא הונגרי, דְיוֹרְד אוֹבֵרְמָיֵיר רוֹשָה (György Obermayer Rózsa), בא לצ’ילה מבוליביה. רושה ברח מהונגריה הסטליניסטית בשנת 1948, אך לא למד את הלקח. הוא חי בבוליביה עד 1952 ואז החליט להחליף את «הדיקטטורה» של הוגו בנסר לצ’ילה הסוציאליסטית. (קורות החיים של בנו – הרפתקן ומרגל מפורסם – שווים התייחסות מיוחדת).

ברה»מ השקיעה בשלטון איינדה כסף רציני. לאחר ההפיכה של פינושה המנגנון התעמולתי הסובייטי פרץ בעוצמה מלאה. הפרופגנדה ניסתה להפוך את אוגוסטו פינושה ל-«נאצי». לא משנה היה שאחרי ההפיכה התחילו לחזור «יהודים-בורגנים» לצ’ילה, לא משנה גם שהשתפרו היחסים עם ישראל. בנובמבר 1975 משלחת צ’יליאנית נמנעה מלהצביע בהחלטת או»ם 3379 (זאת שמשווה בין ציונות לגזענות), בעוד שברה»מ הצביעה בעד בשלושה קולות (כולל רוסיה לבנה ואוקראינה) – אך את מי מעניינת האמת?

בכדי לתייג את פינושה כאנטישמי, השתמשו השמאלנים בתכסיס הפשוט והידוע: סילוף המידע. אחד מחברי ממשלת חונטה בהרכבה הראשוני היה אוהד של נאציזם גרמני – גנרל חיל האוויר גוּסְטָבוֹ לִי גוּזְמָן. ההשקפות הפוליטיות והכלכליות שלו היו שונות לחלוטין מהרעיונות של יתר חברי החונטה. הוא נחלץ להרג ההמוני של הקומוניסטים, לכלכלה בנוסח הפשיסטי, לצנזורה כבדה ולמעמד «קר» לא רק עם השכנים ה»אוהדי סובייטים» (קודם כל, פֵּרוּ) אלא גם עם המדינות הקפיטליסטיות. גוסטבו לי הודח מהחונטה. הוא סולק מעמדת מפקד חיל אוויר ובשנת 1978 הוחלף בגנרל פֶרְנַנְדוֹ מָטֵיי. את ההשפעה הפוליטית איבד גוסטבו לי הרבה יותר מוקדם: למשל, עוד בשנת 1974, כאשר צ’ילה הייתה קרובה למצב מלחמה נגד פֵּרוּ, דווקא מטיי עסק יחד עם פינושה בניתוח המצב ופתרון הבעיה. כל זה לא מנע מהתעמולה הסובייטית להכריז כי «פינושה שנא יהודים». ההיגיון אינו מהווה מחדל לשגשוג תעמולתי.

הדרך הנוספת להאשים את פינושה באנטישמיות היא היודופוביה של חברי החונטה הארגנטינאית (!). לכל שמאלני טוב ברור מאליו שאם חלק מהגנרלים הארגנטיניים האמינו בקונספירציית הכיבוש הציוני, אז זה בטח נכן גם לגבי הגנרלים הצ’יליאנים. העובדה שארגנטינה וצ’ילה הן שתי מדינות שונות ולא ידידותיות אחת לשנייה פרחה מזיכרונם. זה בסדר: העובדות אינן מהוות מחדל לשגשוג תעמולתי.

הדרך הנוספת והמגוחכת ביותר להדביק לפינושה את תווית היודופוביה היא להדגיש את נושא פרסום הספרות הנאצית בצ’ילה. המבקרים בדרך כלל שוכחים לציין שפרסום הספרים במדינה הזאת נמצא בידיים פרטיות. נכון להיום בצ’ילה עדיין יוצא לאור «מַיין קָמְפְף» של היטלר, אך להסיק מכך הפללה אנטישמית של הממשלה הצ’יליאנית נראה כמטופש. לפי חקר של «ידיעות אחרונות» בבחירות 2006 הורכבה בצ’ילה הממשלה עם הנציגות היהודית הכי גדולה מכל מדינות העולם מלבד ישראל. בתי ההוצאה לאור מספקים את ביקוש השוק – ולאו דווקא השוק הצ’יליאני. רוב ההעתקים יורדים למדינות עם התעניינות אמיתית בנאציזם, כגון ארגנטינה ופֵּרוּ. חשוב לזכור שבצ’ילה חופש הביטוי ודיקטטורת החוק הם עליונים – במיוחד בהשוואה לשאר היבשת הלטינית. כתוצאה מכך כמעט אי-אפשר להחרים ספרים או לגרש פליטים ללא סקירת מצב ארוכה (אפילו אם הפליט מואשם בפשע נאצי, כמו התקדים המביך של ולטר ראוף). לכנות את הממשל «נאצי» בנסיבות האלה מגוחך באותה מידה כמו לכנות שבדיה «סניף צ’צ’ניה» בגלל שהממלכה השבדית לא מגרשת פליטים קווקזיים, או לקרוא לרוסיה «מקלט המרגלים» בגלל שנתנה הגנה לאדוארד סנודן. אבל נו… נלעגות אינה מהווה מחדל לשגשוג תעמולתי.

אלה הם שלושת הפילים עליהם ביססה התעמולה הסובייטית את המיתוס על פינושה האנטישמי.

ומה התרחש במציאות? החונטה הצ’יליאנית התייחסה בצורה הכי חיובית לישראל והמשיכה במדיניות מסורתית להתקרב ולשתף פעולה עם התפוצה היהודית. בתור תומך בגישת חיבור כל עמי האוכלוסייה תחת חלל תרבותי צ’יליאני אחיד, כל יום כיפור פינושה ביקר בבית הכנסת הראשי בסנטיאגו. כמות יהודים עצומה הופיעה בצמרת החברתית. פוליטיקאים סֵרְגִ’יוֹ מֵלְנִיק, חוֹסֶה בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי, מָרְקוּס זִילְבֵּרְבֶרְג, מִיגֶל שְוַויְצֶר סְפֶּיְיסְקִי, רוֹדְרִיגוֹ הִינְצְפֵטֵר קִירְבֵרְג; כוכבת קולנוע זוהרת שלומית בָּיְיטֵלְמָן; מגיש הטלוויזיה המוביל דון פרנסיסקו…

דווקא בימי החונטה הוסדרו בין ישראל לצ’ילה חוזים חשובים כמו הסכם על שיתוף פעולה כלכלי ומסחרי (1982), תכנית הדדית תרבותית (1983), הסדרות על שירותי התעופה (1982), הסכמה הדדית בנושא תיירות (1986) והאמנה בין ארגון CONAF לקרן קיימת לישראל (1983). כמו כן, התפתח שיתוף צבאי שכיום הגיע לקנה מידה מרשים. למשל, בשנת 2002 חיל האוויר הצ’יליאני בחר ב-«RADA Electronic Industries» כספקית מטוסי ה- F-16 C/D החדשים, ובשנת 2014 הצבא צ’יליאני בחר ב-«גליל» בתור נשק חי»ר מועדף. ישראל תמיד תופסת עמודים מרכזיים בתערוכה צ’יליאנית צבאית בינלאומית FIDAE.

לעיתים מתחוללות בצ’ילה התפרצויות עוינות כלפי ישראל. מקור האיבה הוא שמאל פוליטי או קהלה פלסטינאית רבת ההשפעה. הם לחצו באותה צורה גם על אוגוסטו פינושה וגם על גבריאל גונזלס וידלה וגם על נשיא לשעבר סבסטיאן פיניירה. פיניירה נדחף בידי ארגונים פרו-פלסטינאים ומשטרים שמאלניים אנטי-ישראליים בכל האזור (ארגנטינה, בוליביה, פֵּרוּ, ונצואלה) – ונאלץ להכיר במדינת פלסטין. כמובן, גם מפלגה קומוניסטית ממשיכה במדיניות של סלבדור איינדה ומגדירה את ישראל כ-«מדינת טרור» (את הדעה הזו השמיע בשנת 2006 קומוניסט ועורך דין מוביל לזכויות האדם הוּגוֹ גוּטְיֵירֵז).

אם זאת ישראל נשארת הפרטנר והעמית החשוב בשביל צ’ילה. תקופת התקררות הייתה דווקא בזמן מנהיגותו של «אינטרנציונליסט» איינדה, אך בעידן של פינושה דו-צדדיות התפתחה והביאה לתוצאות מדהימות.

אוסיף מניסיוני האישי כי צ’ילה היא אחת המדינות הכי פרו-ישראליות בכל הקונטיננט הלטיני. מעולם לא פגשתי בצ’ילה שום דבר שמתקרב לאנטישמיות ארגנטינאית או ליודופוביה שוטה ומתחבאת תחת רטוריקה «אנטי-אימפריאליסטית» כמו בוונצואלה.

 Kitty Sanders, 2014

%d такие блоггеры, как: