על המאבק בהגמוניית התרבות השמאלנית

Извините, этот техт доступен только в “עִבְרִית‎”. For the sake of viewer convenience, the content is shown below in the alternative language. You may click the link to switch the active language.

ניתוח סיבות העלייה לשלטון של הדיקטטורים השמאלנים, הפאשיסטיים, הפופוליסטיים – כל המסתמכים על הדפוסים הסוציאליסטית בנאומיהם ומדקלמים סיסמאות אנטי-מערביות – מצביע על דבר אחד משותף לכל המקרים: היעדר מסורת חשיבה ימנית (ליברטריאנית, ניאו-ליברלית או ניאו-קונסרבטיבית). תראו בעצמכם: בארגנטינה, ונצואלה, רוסיה, צרפת, ברזיל השמאלנים ניצחו. בארה»ב, צ’ילה, סינגפור הם לא מסוגלים לנצח – גם אם מגיעים לשלטון, אינם מסוגלים להרוס יותר מדי.

אז מהו הגורם המשותף בין צ’ילה, ארה»ב וסינגפור – מלבד השוק החופשי, חופש התעשייה, רמת מחייה גבוהה וריבוי התרבויות? התשובה היא: התורה הימנית-קפיטליסטית ואסטרטגיה ימנית לאומית רבות השנים ומתמידות בהתחדשות.

1977239_600לגבי ארה»ב הכל ברור – זוהי מולדת הקפיטליזם המודרני. המודל הצ’יליאני, שנוסד שנים רבות לפני איינדה ונוסח סופית ע»י פינושה, מתפקד בצורה יוצאת דופן כי הקפיטליזם הצ’יליאני הנו ישות חייה, נושמת ומתחדשת, והכי חשוב – מבוססת על יושר אינטלקטואלי. אם נתבונן בתפיסות כלכליות ופוליטיות שונות שהוצעו ע»י פלגים שונים תוך כדי היווצרות המדיניות הצ’יליאנית המודרנית, נראה שמדובר בתחרות הרעיונות והערכים מגוונים ביותר. התחרות הזאת היא שהביאה בסופו של דבר לניסוח המודל החברתי של הקפיטליזם הצ’יליאני המודרני, יציב וגמיש. אסטרטגיית ההתפתחות של סינגפור פותחה ע»י לי קואן יו וחבורתו ומתבססת על שוק פתוח, תחרות חופשית מהתערבות ממשלתית ושילוב מלא בשכר העולמי. התוצאה מדברת בעד עצמה, כן בהתרשמות מהביקור וכן מהמאמרים הרבים המתארים את ההצלחה של המדינה הזאת.

ברור שהידרדרות במודע של הערכים הימניים במדינה גורמת לה לסטות שמאלה, בהתחלה מעט ואח»כ חזק. ניצחון בבחירות של אובמה ושל מישל בצ’לט – כהונה שנייה לכל אחד מהם – מוכיח שבמדינה שלולהת הערכים הימניים (זכויות הפרט, השוק החופשי, ממשלה מוגבלת) הרעיונות השמאלניים מתחילים להרים את הראש. עדיין, שתי המדינות האלו הנן ספינות הדגל של השיח הימני, ארה»ב בעולם, צ’ילה באמריקה לטינית.

הגורם המשותף של ארגנטינה, ונצואלה, רוסיה, צרפת וברזיל הוא היעדר – מסיבות כאלו ואחרות – של ביסוס פוליטי וחברתי לקפיטליזם בכלל וחירות האזרח בפרט. ההיבט המוסרי של הקפיטליזם ומושגי החירות לא שולבו בתרבויות המדינות האלו, או עוקרו מהן בכוח. עקירה כזאת כשלעצמה היא הצלחה גדולה לכוחות השמאל ולמלאכתם בתחומי החברה והתרבות. אנשי הימין – ניאו-ליברלים, ליברטריאנים, ניאו-קונסרבטיביים – אינם עוסקים בעקירות תרבותיות כאלו. העדיפות שלנו היא תמיד לעסקים, חירות וחופש הבחירה. לצערי, אין זה מספיק – והשמאלנים יודעים זאת.

עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת קומוניסט איטלקי וסוציולוג נודע אנטוניו גראמשי והאנשים המקורבים אליו פיתחו תפיסה חברתית-פוליטית של «השתלטות תרבותית» שהופכת עם הזמן להשתלטות כלכלית. או במילים פשוטות: כדי לכפוף לרצונך את הכלכלה יש הכרח באידאולוגיה תופסת לבבות.

השמאלנים תופסים את השלטון באחת משתי שיטות עיקריות. הראשונה היא שיטת הכוח: פוטש, מהפכה, אלימות. בקטגוריה הזאת המהפכה הבולשביקית, המהפכה הקובנית, הפוטש בפרו. השיטה השנייה היא שיטת המוח: סיסמאות, תעמולה, עורמה. נתבונן בהיסטוריה של הוגו צ’אבס. הוא מנסה לבצע מהפכה צבאית אך נכשל ונדון למאסר. לאחר שנתיים הוא מקבל חנינה. אנשי העסקים והפוליטיקאים הימניים שותקים – הם כנראה לא מוצאים את זה למעניין או חשוב. צ’אבס יוצר קשר עם קובה, מקבל משם תמיכה ומימון ומתחיל בקמפיין שטיפת המוחות. בשנת 1998 הוא זוכה בבחירות ומגיע לשלטון. תוך מספר שנים המדינה מדרדרת ממעמדה הקרוב לעולם הראשון לרמת מדינה אפריקאית הרוסה.

השיטה הראשונה לא עובדת טוב בכלל בעולם המודרני. לכן השמאלנים מהמרים בעיקר על האפשרות השנייה – שיטת התעמולה ובניית ההגמוניה התרבותית. הם אינם מסוגלים לתאר כיצד בדיוק הם ישיגו תוך חמש שנים «שגשוג כללי» או «הגברת רמת ההשכלה מ- 60% ל- 100%». זה לא ניתן להסביר, כי זה לא מעשי – תכניות כאלו אינן ברות ביצוע, הן בהגדרה בלבולי מוח פופוליסטיים גרידא. להגדיל רמת החיים במדינה כפליים תוך חמש שנים אפשר רק בנס. הפופוליסטים השמאלניים מבינים את זה טוב, ולכן יש להם תשובה קלאסית לשאלות לא נוחות: הם מאשימים את השואל בהיעדר גאווה ופטריוטיות, בבגידה לטובת ארה»ב וחוסר אמונה ביכולות העם.

הצעד הראשון מבחינתם הוא השמדת חופש הביטוי. הם משתלטים על העיתונות, רדיו וטלוויזיה ובעזרתם בונים את הלך הרוח הרצוי להם בחברה. כך גם הם מקבלים תמיכה בלתי פוסקת לפרויקטים שלהם. זוהי שיטת העבודה של כל הפופוליסטים. הייתי יכולה למיין לא פחות ממאה דיקטטורים שמאלנים — פאשיסטיים ופופוליסטיים – שזה היה המהלך הראשון שלהם. הנה רק כמה מהם.

ולסקו אלברדו (פרו) גירש מהמדינה המון עיתונאים ועורכים של העיתונות הימנית והחרים את בתי הדפוס שלהם. קריסטינה קירשנר (נשיאת ארגנטינה נוכחית) ובעלה נסטור (הנשיא הקודם) חיסלו את חופש הביטוי ע»י ביטול בתי המשפט הבלתי תלויים – זה אפשר להם לסגור בתי העסק של המדיה הלא רצויים בעזרת החלטות משפטיות שרירותיות. ולדימיר פוטין התחיל את מהשמדת אימפריית המדיה העצמאית הגדולה ברוסיה – «מדיה-מוסט» של גוסינסקי – ואילץ את הבעלים לעזוב את המדינה. הוגו צ’אבס חיסל את כל המדיה העצמאית בוונצואלה. אוו מוראלס עשה אותו דבר בבוליביה.

בניגוד לאלה, לנו הימניים אין כוונה להגביל חופש הדיבור או לסגור ערוצי המדיה ע»י צווים משפטיים — אלה לא השיטות שלנו. אנחנו, אנשי הימין, דוגלים בחופש אינדיווידואלי, שוק חופשי, בתי משפט בלתי תלויים בשלטון והקטנת תפקיד הממשל. אנחנו מסרבים להשתמש בשיטות לא חוקיות. זה נותן לנו את הכוח, את הזכות ואת הפריווילגיה להיות האנשים ההוגנים וההגונים בעולם הפוליטי.

אך פעם אחר פעם הימין מפסיד הכל רק בגלל שאחוז ניכר מהאוכלוסייה מעדיפים להאמין לסיסמאות יפות. אינני מבינה מדוע עלינו לזרוק הכל ולברוח בכל פעם שתפס את השלטון איזה דגנרט עם סיסמאות סרק – סיסמאות שרק אנשים עם פיגור שכלי מובהק מסוגלים באמת להאמין בהן.

מתי לאחרונה צפיתם בבריחת שמאלניים מהמדינה שבה הימין הגיע לשלטון?

אני הייתי עדה לשני מקרים תקדימיים ורציניים כשנשיאים שמאלניים הוסרו מהשלטון והוחלפו ב»מנהלי משבר» ימניים: בהונדורס ב- 2009 ובפרגוואי ב- 2012. בשני המקרים לא ראיתי מגפת מאסרים, דיכוי מדיה שמאלנית או משפטים המוניים נגד יריבים פוליטיים – נהפוכו: העיתונות השמאלנית המשיכה לתפקד, את האחיין של ממלא מקום הנשיא מיצ’לטי הוציאו להורג כלקח לאחרים, ואת הקומוניסטים לא דיכאו ולא גירשו.

ההסבר הוא פשוט. הימניים לא נוהגים בדרך הגבלת החופש – לא חופש הביטוי ולא חופש המצפון. יתרה מכך, רובם בדעה שהמעשים בפועל יותר חשובים מאשר הכיסוי העיתונאי של המעשים האלה. וזאת טעות חמורה. השפעת הסיקור העיתונאי על דעת הקהל, התרבות והחיים החברתיים חשובה לא פחות מהביצוע. יסלחו לי רבותי הקוראים על שאני מביאה כ»כ הרבה דוגמאות מהפוליטיקה הלטינית, והנה עוד תקדים מרתק. הנשיא לשעבר של צ’ילה, סבסטיאן פיניירה, הנשיא הימני הראשון מאז פינושה, היה אחד המנהיגים המוצלחים ביותר. בתקופת כהונתו היו זעזועים קשים רבים – מהמשבר הכלכלי העולמי ועד רעידת אדמה נוראית שבה נהרסו מספר ערים ונספו המון אנשים. היה גם מקרה שבו כמה כורים צ’יליאנים נלכדו מתחת לאדמה. בקיצור – מצבו אף פעם לא היה פשוט. למרות זאת, הכלכלה של צ’ילה צמחה, רמת החיים לא הידרדרה, התקדמו מחשוב התעשייה וליברליזציה של הבנקים, התשתיות תפקדו כמו שעון, הכורים חולצו ובהשלכות של רעידת האדמה טיפלו תוך חודשים בודדים. אם זאת, פיניירה לא היה פופולארי בצ’ילה. מדוע? כי הוא היה איש עסקים ולא פופוליסט. הוא לא דאג ליחסי הציבור שלו, ולא פעל לביסוס מוסרי או פילוסופי של קפיטליזם בתודעת העם. כתוצאה מכך בבחירות הבאות לא נבחרה אוולין מטאי, שרצתה להמשיך בעבודה של פיניירה, אלא מישל באצ’לט, שרצה פעם שנייה וידועה לשמצה בכך שלא הביאה תוצאות בכהונתה הראשונה כנשיאה. ההבדל בין באצ’לט ומטאי הוא, שהראשונה היא שמאלנית, משתמשת ברטוריקה פופוליסטית ודואגת אך ורק ליחסי הציבור; בעוד השנייה ימנית, אינה מסתירה את דעותיה ולא פוחדת לקלקל יחסים אפילו עם מפלגתה רק כדי לא להתפשר עליהן.

הטעות הגדולה ביותר של הימין היא הכחשת הצורך בהסברת והצדקת הבסיס המוסרי של רעיונותיהם, ובבניית בסיס חינוכי ימני, כנגד בסיס חינוכי שמאלני קיים ומתוחזק. השמאל שואף לשדוד מעשירים, לחלק לעניים, להתעשר מאחוזים משמעותיים של המחולק שנשאר אצלם בכיסים – ולזה הם קוראים «הגנה סוציאלית».

מה שמצחיק במצב הזה הוא שכל איש עסקים מבין היטב את החשיבות של הפרסומת לביזנס המודרני, משקיע בה חלק ניכר מכספו ועושה המון מאמצים להחדרת מידע על יתרונות מוצרו למוחות הלקוחות. אך משום מה, ברגע שנושא הדיון זז הצידה, מהעסקים למבנה הסוציאלי של הסביבה בה אותו איש העסקים פועל, הוא הופך למאיין תינוק או בור.

ניתן לחשוב עליו כעל סטודנט שלא מתייחס למה שקורה סביבו, ומתמקד רק בלימודיו. מגרשים אותו מחדרו במעונות, הוא חי ברחוב, למכללה שלו כבר אין היתרים ממשלתיים, חבריו מזמן עברו ללמוד במוסדות אחרים, והוא מתמיד לבוא להרצאות ולעשות שעורי בית… עד שיום אחד עוצר אותו השומר בכניסה לבניין ואומר לו «לאן פניך אדוני, אין פה שום מכללה».

זה היה סטודנט טוב, הוא השקיע בלימודיו – ובסופו של דבר מסתבר שרק בזבז זמן, כסף ובריאות. ולשם מה? כל המתבונן מבחוץ היה אומר לו שהיה צריך להיות יותר פעיל בחיים החברתיים, לעזוב מדי פעם את הספרים ולהשתתף (או לפחות להתעדכן) במה שהולך במכללתו.

אז מדוע הביזנס שהיה יכול להשפיע ומשמעותית על מה שקורה במדינותיו במקום זה בורח מוונצואלה, בוליביה, רוסיה, צרפת? איפה ההיגיון בזה? לא היה עדיף להשקיע מעט בבניית רשויות תקשורת ימניות, מוסדות שעיסוקם הוא מחקר וקידום המודל הקפיטליסטי, חינוך הדור הצעיר ברוח השוק החופשי והחירות האישית? כמה זמן וכסף נחסך בהתעלמות של אנשי העסקים מהתחום החברתי, התרבותי והחינוכי? והאם זה בר השוואה עם ההפסדים הענקיים שספגו בעקבות ההלאמות של הוגו צ’אבס, מדיניות המיסוי המפגרת של פרנסואה הולנד או ההחלטות הכוחניות והפושעת של ולדימיר פוטין?

והרי אנשי העסקים בוונצואלה וצרפת יכלו לעשות המון. האוליגרכים ברוסיה בתחילת שנות האלפיים שלטו כמעט בכל תחומי החיים. הם חסכו ביחסי ציבור ובבניית שכבה חברתית ימנית ממוסדת – ואיבדו את כל העסקים שלהם. האם זה היה שווה? אני חושבת שלא.

עם כל מהפכה פופוליסטית אני אומרת לעצמי: «הפעם הם ינהגו בשכל ויעשו מה שצריך» – וכל פעם אני נשארת מאוכזבת. אנשים דגולים, מבריקים, מייסדי קורפורציות ושליטי אימפריות עסקיות פעם אחר פעם מוצאים את עצמם חוסרי אונים בפני בבל»ת מצופה צבע וסוכר. הם עלו גבוה בעולם העסקים הסוער אך הגיוני – ומפסידים לפטפטנים מחוסרי ההגיון או המצפון.

גבירותי ורבותי, אם אינכם רוצים או מסוגלים להתמודד עם ההגמוניה התרבותית של השמאל, אז אולי הגיע הזמן לבקש עזרה מאלה שיכולים – ורוצים?!

Kitty Sanders, 2014

%d такие блоггеры, как: