הונדורס, התפוצה היהודית וישראל: שיתוף הפעולה ארוך השנים

Извините, этот техт доступен только в “עִבְרִית‎”. For the sake of viewer convenience, the content is shown below in the alternative language. You may click the link to switch the active language.

באחד מביקוריו בהונדורס קרא אריאל שרון למדינה הזאת «אחד השותפים הכי חשובים של ישראל». למרות שמספר היהודים שגרים שם לא גדול – רק כמאה וחמישים , בעיקר בטגוסיגלפה הבירה – היחסים בין ישראל להונדורס תמיד היו סבירים עד טובים. הונדורס נקטה לרוב בעמדה פרו-ישראלית. היא הייתה לאחת המדינות הראשונות שהכירו בישראל והצביעה בעד הביטול של החלטת האו»ם מה- 10 לנובמבר 1975 (שהשווה בין ציונות לגזענות). ואם מדי פעם ניתן לראות שם התפרצויות אנטישמיות, לרוב הן מונחות ע»י הקהילה הפלסטינית.

juan lindoהייתה תקופה מצערת שבה זה לא היה המצב. בשנות השלושים אחזה בהונדורס האופנה לפשיזם. למרות שבשנת 1935 הממשלה אישרה הגירה ליהודים שברחו מהנאצים, כעבור 4 שנים, בשנת 1939, הונדורס ועוד מדינות דרום אמריקה הגבילה את ההגירה של היהודים, הצוענים והכושים. פוליטיקה זו לא הייתה אתית, במיוחד בהשוואה למדינות אחרות באזור, כמו הרפובליקה הדומיניקנית (רפאל טרוחיו, הדיקטטור שלה, הכריז על מוכנותו לקבל מאה אלף פליטים יהודיים). עם זאת, הנציגים של הונדורס במדינות העולם ניסו לעזור ליהודים במה שיכלו. בזמן מלחמת העולם השנייה עשרות יהודים ניצלו הודות למסמכים ואישורי עבודה בלתי חוקיים שקיבלו מהקונסוליות והשגרירויות של הונדורס. לאחר מכן נשיא המדינה טיבורסיו קריאס אנדינו הסיר את האיסור לכניסת היהודים ונתן הוראה לחלק אישורי כניסה – במיוחד לאנשים צעירים מהולנד ושוויץ, או כאלה שהיו להם קרובים בין המשפחות היהודיות בהונדורס. בשנת 1948 הגרו להונדורס עוד כ- 60 יהודים.

החיים החברתיים של הקהילה בהונדורס לא היו מעניינים במיוחד. היא מימנה את התכנים החינוכיים לצעירים. הנהיג אותה סולומון שחר; אשתו ג’ני שחר עמדה בראש ויצו (תנועה ציונית נשית). כמו כן היו בהונדורס סניפי «המכבי הצעיר», «קרן קיימת לישראל». הודות לחופש הדת, החינוך הדתי לא הוגבל ע»י המדינה, אך התבצע בבתים הפרטיים – לא היה בית כנסת בטגוסיגלפה. בשנים היותר מאוחרות נוצרה בהונדורס קהילה נוספת, בסאן פדרו סולה, העיר השנייה בגודלה. הראשה עמד בוריס גולדשטיין שהקצה קרקע לבית הכנסת ולבית הקברות.

יהודים שיחקו תפקיד פוליטי לא מבוטל בהונדורס. פעמיים שירתו כנשיאים – ב- 1847 וב- 2002. הראשון, חואן לינדו, שכיהן במהלך חייו גם כנשיא גם בסלבדור וגם בהונדורס. בשתי המדינות פעל לשיפור רמת ההשכלה הלאומית, והצליח בסלבדור לבנות מערכת מרכזית להשכלה כזאת. בזכותו בכל עיירה או כפר שמינו מעל 150 איש נבנה בית ספר. כמו כן הוא, יחד עם הגנרל פרנסיסקו מלספין וכומר קריסנטו סלסר יסד את אוניברסיטת סלבדור – המוסד להשכלה הגבוהה של המדינה. הוא חזר להונדורס בשנת 1842 ונבחר לנשיא ב- 1847. בתפקידו זה נשאר נאמן לדעות ופעולות שלו בסלבדור, יסד את האוניברסיטה האוטונומית של סלבדור (המוסד המרכזי להשכלה הגבוהה), בנה בתי ספר בכל הארץ, ונאבק לאיחוד מדינות אמריקה המרכזית. הוא גם הוסיף תיקון לחוקה שאפשר לו להיבחר לקדנציה השנייה כנשיא. בסופה סיים את הקריירה הפוליטית שלו.

הנשיא היהודי השני בהונדורס היה ריקרדו מדורו. שושלת מדורו היא בין העתיקות במדינה זו, הם מתגוררים, עובדים ומתעשרים באזור מאז המאה ה- 17. בשנת 1672 משה לוי מדורו עבר לאי קורסאו ופתח שם עסק להובלת פרות לאירופה בספינותיו. הוא גם תפקד כחזן בבית הכנסת המקומי.

השושלת הלכה והתעשרה, העסקים שלהם שגשגו. בשנת 1837 סולומון אליאס לוי מדורו יסד חברה מסחרית S.E.L. Maduro & Sons, שעסקה ביבוא סחורה שונה דרך הנמל פטור ממס בסנט-טומס. בהמשך דרכה הרחיבה החברה את תחום פעילותה לתיירות. היום היא חברה משמעותית מתחומה ונקראת Maduro Holdings. בשנת 1917 בעלי החברה יחד עם ג’וזף-אלברס קוראה (הבעלים של החברה המסחרית «קוראה אחים ושות'») הקימו את הבנק הראשון באנטילים ההולנדיים. בשנת 1932 הוא התמזג עם בנק גדול השייך למשפחת קוריאל. הבנק של מדורו וקוריאל הפך למבנה הפיננסי הגדול באזור הים הקריבי. הוא עזר לניצולי השואה שהגיעו לאזור, הקצה להם כספים למיסוד החיים.

המשפחה נודעה גם בפעילותה בתחום החינוך. יוסי מדורו, פילנתרופ והיסטוריון, מומחה בתפוצות יהדות אמריקה, היה מפורסם בעד פעילותו החברתית בנושאים מדעיים וחינוכיים. כמו כן נלחמו בני המשפחה בנאצים באירופה. למשל ג’ורג’ לוי מדורו היה סרן בצבא הולנד, נלחם בגרמנים, נפל בשבי חלה בטיפוס ונפתר ב- 9 לפברואר 1945 במחנה הריכוז דכאו.

ריקרדו מדורו, נשיא הבנק המרכזי של הונדורס לשעבר, נבחר לנשיא המדינה ב- 2002. בגמר הקדנציה הוא המשיך את המסורת המשפחתית וריכז את מאמציו בפיתוח ההשכלה הלאומית. הוא הקים את הקרן FEREMA (מוסד להשכלה ע»ש ריקרדו ארנסטו מדורו אנדראו). המשימה העיקרית שהוצבה לקרן –אוריינות לכל התושבים, שיפור האיכות של ההשכלה במדינה, ביזור הסמכויות בתחום והחדרת מתודולוגיות חינוכיות אלטרנטיביות ומתקדמות.

הקשרים בין ישראל והונדורס לא מוגבלים רק לפוליטיקה, הם פולשים גם לכלכלה ולצבא.

הונדורס וישראל – בעלות ברית מימים ימימה. בין 1975 עד 1977 הונדורס קנתה מישראל עשרים מטוסי קרב צרפתיים מחומשים בטילי אוויר-אוויר «שפריר» (Python). ארה»ב באותה העת פעלה נגד ההתחמשות של מדינות אמריקה הלטינית, אך טגוסיגלפה החליטה לא להיכנע ללחצים.

בתקופת שלטונו של מנואל זלאיה (מינואר 2006 ועד יוני 2009) היחסים בין ירושלים לטגוסיגלפה החלו להידרדר. שאיפותיו של זלאיה היו לקבוצת ALBA ולמדינות שמאל קיצוני באזור – ונצואלה, ניקרגואה, בוליביה – ואלה בתורן היו מעוניינים בשיתוף פעולה עם איראן ומדינות פרו-רוסיות אחרות (וגם עם פלסטינאים), ולכן הפגינו יחס אנטי-ישראלי עז. חוץ מזה כל השמאל הלטיני מגדיר את ישראל כ»יצור של ארה»ב», «גידול אל-טבעי אימפריאליסטי מדכא ערבים פלסטינאים» וכו’, ומצהירים העדפתם שלא יהיה קיים. זלאיה, נציג ראוי של השקפת עולם זו, לא יצא אומנם בהצהרות בוטות, אך נקט בעמדה אנטי-ישראלית מתונה.

זלאיה לא שירת אפילו תקופת כהונה אחת מלאה. הוא הודך וגורש מהארץ בהחלטת בית המשפט לחוקה לאחר שניסה, אחר הדוגמה של אוו מוראלס, לעשות הפיכה דרך משאל עם ולהגביר את כוחו שלא כחוק. בבחירות לאחר גירושו נבחר לנשיא פורפיריו לובו, טכנוקרט ימני, וב- 2014 החליף אותו חואן אורלנדו הרננדס, גם הוא בעל דעות שמרניות-ימניות. למרות שלובו נכנע ללחץ המנהיגים השמאלניים באזור ותפוצה פלסטינית בהונדורס ונאלץ להכיר במדינה הפלסטינית, היחסים בין ישראל להונדורס השתפרו מהר והברית הצבאית והכלכלית חודשה והתחזקה.

לאחר חזרתה למחנה הימני הונדורס קנתה מישראל מכ»ם אווירי לצורך איתור מבריחי השמים. זה גרם לתגובה מרירה מאוד מצד וושינגטון, אך הפרטנרים התגברו על הקשיים והעסקה יצאה לפועל. הפוליטיקאים ואנשי הביטחון של שתי המדינות קדמו זאת בברכה.

בעקבות העסקה היחסים בין המדינות עלו רמה. ישראל מתכננת לקנות מהונדורס בשר בקר. עד עכשיו הספקים העיקריים של בשר בקר לישראל היו ארגנטינה וברזיל, ושתי המדינות האלה דוגלות בעמדה אנטי-ישראלית קיצונית עוד מתחילת שנות האלפיים. בשתי המדינות, וגם בוונצואלה – הערב הסעודית של דרום אמריקה, ממשלות שמאלניות שקובעות, בגדול, את השיח הפוליטי של כל היבשת. אין הרבה מדינות שמעיזות לפעול נגד ברזיל הכבירה או נגד ALBA — הברית הסוציאליסטית, האנטי-אמריקאית והאנטישמית של האזור. הלחץ של הענקים השמאלניים האלה, הכוח שצברה התפוצה הפלסטינית וההתנהגות הפחדנית של אובמה – אלה שלושת הפקטורים שיחדיו מסבירים מדוע אפילו מדינות פרו-ישראליות כמו צ’ילה והונדורס נאלצו להכיר במדינה הפלסטינית.

חשוב לציין כי הדיקטטורות השמאלניות אינן הכוח היחיד באמריקה הלטינית. המדינות הימניות, פרו-מערביות ופרו-ישראליות לא נכנעות ואפילו צוברות כוח, אם לטעמי מדי לאט. הזהירות הזאת לגמרה מובנת: ארה»ב איבדה את כל השפעתה באזור, ולא עשתה אפילו ניסיון רציני להילחם על כך. צ’ילה, קולומביה, פרגוואי אינן יכולות לפעול בצורה כוחנית ובלתי מתפשרת. ובכל זאת ישנן נטיות ותהליכים המשרים אופטימיות מסוימת, תהליכים שיהיו מועילים גם לישראל.

אחד הסממנים היא קבלתה של ישראל כחברה משקיפה לברית הפאסיפית, TA. הברית הזאת היא מאין תשובה ימנית-ליברלית לבריתות שמאלניות כגון ALBA. זהו איחוד של מדינות לטיניות קפיטליסטיות או שואפות לימין – צ’ילה, מקסיקו, פרו, קוסטה-ריקה וקולומביה. TA באה לפתור שתי סוגיות עיקריות: לחסל את המונופול של הכוחניות הפוליטית השמאלנית באזור (כאן באה כוחה של מקסיקו), ולבנות חלופה ברת כוח ל- ALBA. האנליסטים הגאופוליטיים השמאלניים של דרום אמריקה מצהירים שמטרת TA היא «ערעור תהליכי האינטגרציה המועברים ע»י UNASUR (ברית העמים הדרום אמריקאים) ובידוד פוליטי של הממשלות הפרוגרסיביות הפופוליסטיות , וקודם כל ונצואלה». האנליסט הצ’יליאני פטריסיו קארוואהאל ארוונה חושב שב- TA מתכננים לצרף גם את פרגוואי, קוסטה-ריקה, אקוודור, סלוודור, גוואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה, ויותר מאוחר גם המדינות השמאלניות כגון ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי. נשיא ברזיל לשעבר, שקבע בזמנו את הכיוון העיקרי של השיח השמאלני-מתון באזור, אמר כי TA שואף להחזיר לדרום אמריקה את השיח הנאו-ליברלי בנוסח וושינגטון.

קבלתה של ישראל כמשקיפה לברית הפאסיפית הנה אות ברור מצד הכוחות הימניים באמריקה הלטינית. המפה הפוליטית של האזור לא השתנתה הרבה מאז תקופת הכוח של ברה»מ. המדינות הנאו-סובייטיות ופרו-רוסיות – חברות ALBA, ברזיל, ארגנטינה – שונאות את ישראל, משועבדות את החלטותיהן למוסקבה (ולפעמים אף לבייג’ינג) ותומכות באיראן. המדינות הימניות הקפיטליסטיות – צ’ילה, פרגוואי, קולומביה, גוואטמלה והונדורס – שומרות על יחסים טובים עם ישראל ומקדמות אותן.

Kitty Sanders

%d такие блоггеры, как: