תקציר היסטורי: חברות מתמדת בין גואטמלה לישראל

בעקבות ההחלטה של ארה”ב להעביר את שגרירותה לירושלים – וברכותי לישראל, בעלי הברית שלה והחובבים שלה בעולם על הניצחון הפוליטי הזה – מדינות נוספות עשו את המעבר. המדינה שעשתה זאת ראשונה הייתה גוואטמלה. עיתונאים התבדחו וצחקקו: “גוואטמלה, באמת! מדינה מאמריקה המרכזית, רחוקה מאוד מענייני המזרח התיכון, מה לה ולישראל? נו טוב, ברור שהיא רוצה רק לקבל נקודות בעיני טראמפ”.

אמרות אלו רחוקות מן האמת. גוואטמלה תמיד הייתה לא רק מקום ידידותי לעם היהודי אלא גם בעלת הברית של ישראל ויותר מכך – היא הייתה אחת התומכות האידאולוגיות לקיומה של המדינה היהודית.

עוד מאז התקופה הקולוניאלית היו במקסיקו ואמריקה המרכזית תושבים יהודיים. אומנם זה לא היה מקום מדי נוח מהבחינה הדתית והתרבותית, בעיקר בגלל האינקוויזיציה המקסיקנית שפסקה את פעילותה רק בשנת 1820. היהודי האחרון שנרדף ונכלא לפי האשמה דתית היה היל רודריגס בשנת 1788. עם זאת, כל האזור כולו היה הרבה יותר נוח ליהודים מאשר למשל המדינות האירופאיות הנאורות: לא היו תחומי המושב המותרים ליהודים, או הגבלות על מעבר ממקום מגורים אחד לאחר, לא היו גטאות או פוגרומים.

יהודים דתיים באותה תקופה התחזו לקתולים, אך ניסו לשמר את הדת והתרבות שלהם. הבעיה העיקרית בה הם נתקעו הייתה מחסור ברבנים ובספרי הקודש. הנה כמה שמות של המומחים ליהדות של אותה התקופה, בהם חשדה הכנסייה שמתפקדים בחשאי כרבנים. חואן קרדוסו (הידוע גם כגבריאל פרגרינו); סימון מונטרו (שלמד יהדות בצרפת ובספרד); פרנסיסקו רודריגס דה מטוס; מנואל דה מוראלס. במסמכים מהתקופה הזאת אפשר למצוא גם אזכורים לאיזשהו “רב גדול”, אך מיהו והאם היה באמת – לא ידוע. היו באזור גם כמה וכמה “בתי כנסת ספונטניים” שפעלו בסתר – בדרך כלל היו אלה בתים רגילים ללא סמלי יהדות. במקסיקו מספרם הגיע לכחמישה עשר, וידוע כי היו כאלה גם בגוואטמלה, הונדורס וסלבדור.

אחרי המאבק לשחרור ודה-קולוניזציה של האזור, ההשתייכות ליהדות עדיין הייתה מקור לחשד וספק, אך אלה כמעט אף פעם לא הביאו אימם השלכות אלימות כמו באירופה. במילים שהסופר פרנסיסקו גולדמן שם בפי דון חוזה, דמות יהודית בספרו “הבעל האלוהי”, “אין מקום טוב מגוואטמלה-סיטי להיות יהודי – או לפחות יהודי לא דתי”. בהמשך הוא מבהיר: התוצאה הישירה של המהפכה והעצמאות הייתה שוויון של כולם; את כולם מברכים ואת כולם מתעבים באותה רמה, כל המהגר מאירופה עם שם “מוזר” נחשד כבעל שורשים יהודיים, יהיה הדם הספרדי שלו “טהור ועתיק” כפי שיהיה.

הקהילה היהודית הראשונה בגוואטמלה “יצאה מהארון” בשנת 1870. חבריה נהיו עם השנים יותר ויותר פתוחים לעולם הסובב אותם, כשהם שומרים על מסורתם ולאומם בצורה גלויה. בשנת 1917 היא מנתה עשרות משפחות שחגגו יחד את החגים היהודיים. בית הקברות היהודי נפתח קרוב ל- 1910 כחלק של בית הקברות העירוני. בשנות העשרים למאה העשרים הגיעו למקום המון יהודי מזרח אירופה וכבר בשנות 1924-25 הקהילה היהודית הספרדית פתחה את בית הכנסת הראשון במדינה. הוא נקרא Maguen David.

בשנות השלושים התחילו להגיע לכאן יהודים מגרמניה. בתחילת שנות הארבעים מנה מספרם כמאתיים חמישים. הם יסדו את Sociedad Israelita de Protección y Beneficencia (החברה הישראלית לחסד והגנה) ולקחו חלק פעיל בחיים הסוציו-אקונומיים של המדינה. בראש הקהילה עמד אנריקה אנחל, בנו של חקובו (יעקב) אנחל, אשר הגיע לכאן מגרמניה ופתח בהתחלה מפעל בגדים ולאחר מכן מרכז קניות פופולרי. אנריקה אנחל, אדם מבוסס וכריזמטי, דאג לגורלם של בני עמו והפעיל את מעמדו וקשריו כדי לעזור ליהודים להגר מאירופה לגוואטמלה. אחד הבניינים שנבנה בעיר ב- 1937 נושא את שמו.

הקהילה האשכנזית הייתה מאוד אקטיבית במדינה החל משנות השלושים. בהתחלה היא השתמשה לצרכיה רק במבנים מושכרים, ורק בשנת 1965 גייסה כספים לבניית המרכז היהודי עם בית כנסת ואולם כנסים.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה גוואטמלה הייתה לאחת המדינות שפעלו באו”ם לטובת הקמת מדינת ישראל. השגריר שלה, חורחה גרסיה גרנדוס, דיבר נחרצות על הזכות של יהודים למדינה ואף כתב את הספר “כך נולדה ישראל”. גוואטמלה הייתה המדינה הראשונה בעולם שהכירה את ישראל בצורה רשמית. יומיים אחריה עשתה כן גם ניקרגואה (בניגוד למשטרו של המהפכן סנדינו, השלטון של סומוסה שמר על יחסים חמים עם ישראל).

חלק מהחיבה של גוואטמלה לישראל נבעה מהמנטליות שלה כמדינת העולם השלישי שנאבקת במנטליות האימפריאליסטית של המדינות הגדולות. הסיפור על העם שסבל רבות מאימפריות חזקות אך גבר על מצוקתו ושמר על זיקתו לבית הלאומי היה קרוב לליבם של גואטמלים ועורר את הזדהותם. בנוסף התנועה האוונגליסטית – הידוע בעמדה הפרו-ישראלית שלה –צברה בהדרגה המון כוח בגוואטמלה ואף הצליחה לשבור את ההיררכיה הקתולית ולתפוס את השלטון (התקופה של ריוס מונט). אספקט חשוב אחר הוא בתדמיתה של ישראל כחזקה בקרב, מנצחת את האויבים הגוברים עליה כן בכמות וכן בתמיכה הבינלאומית. תדמית זו מאוד חביבה על גוואטמלה – מדינה צעירה ואנטי-אימפריאליסטית. מנהיגות צבא של גוואטמלה התבטאה לא פעם ולא פעמיים בנוסח “חייל ישראלי הוא דגם פיזי ורוחני לחייל הגואטמלי”.

כמו כן, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה גדל באזור ביקוש אידאולוגי וכלכלי למאבק בהתפשטות הקומוניזם. הפוליטיקאים השמרנים ומנהיגות צבא מצאו בעלות ברית ברפובליקאים בארה”ב (אשר היו גם הם בעמדת הפרו-ישראלית) ופעלו לחיזוק הקשרים ושיתוף הפעולה עם ישראל.

את הסיבה הכי חשובה השארתי לסוף: ישראלים הוכיחו את עצמם כחברים לעם הגואטמלי. לא ל”אליטות”, לא ל”אריסטוקרטיה החקלאית”, אלא ממש לפשוטי העם. זה עורר עניין של ממש במדינה המרוחקת; בתערוכה ישראלית שהתקיימה בגואטמלה בשנת 1969 ביקרו במשך שבועיים כ- 20000 איש – כמות מאוד מכובדת למדינה הנמצאת בכאוס של מלחמת אזרחים. העניין הוא שלהבדיל למשל מארגנטינאים – עם הרבה יותר “מתורבת” ו”אירופאי” ולכן גם מזוהם ביודופוביה האירופאית – גואטמלים יכלו לשפוט בעצמם את ההתנהגות והפעילות של היהודים בקרבתם. לדוגמא, ברעידת האדמה של 1976 הקהילה היהודית הצטרפה במלואה לעבודות השיקום והשיפוץ, שלחו מתנדבים, פתחו בתוכנית ” Ladrillos para Guatemala” (לבנות לגוואטמלה) – בראש התוכנית עמד אנריקה אנחל שהיה אז בן 95, המזכיר היה מרסל רוף (ראש הסניף המקומי של “בני ברית”). אייבי נתן לקח אחריות על הפרויקט, חילק (יחד עם השגריר הישראלי בגוואטמלה) 100000 חפיסות שוקולד לילדים, והשמיע את הצורך לשלוח מערבולות בטון ומכונות אחרות ולייבא גם מכונות ייצור חומרי הבניין. (מכונות אלו דוחסות מלט וחול בנייה לבלוקים מהם ניתן לבנות בתים טיפוסיים בעלות של כשש מאות דולר, הרבה יותר עמידים לרעידות אדמה מאשר אלה שזה עתה נהרסו).

[חורחה גרסיה גרנדוס, שגריר גוואטמלה באו”ם, עם יצחק בן-צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל]

איני רוצה ליצור רושם שהמצב היה לגמרי אידיאלי. היו גם בגוואטמלה התפרצויות של אנטישמיות ואנטי-ציונות. חשוב אבל להבין שהם התרכזו בשכבה מאוד ספציפית של האוכלוסייה – בקרב אינטליגנציה עם שאיפות אירופאיות, עיתונות שמאלנית וכדומה. למשל בשנת 1973, עם תחילת מלחמת יום הכיפורים, הופיעו מאמרים רבים המאשימים יהודי גוואטמלה בהוצאת כספים מהמדינה והעברתם לישראל “לתמיכה במאמץ המלחמתי”; בחלק מהעיתונים זה הידרדר לכדי סלוגנים אנטי-ישראליים ופרו-ערביים. זה גרם דאגה בקהילה היהודית, אך לא לניב שום פרי מעשי, ועד מהרה התפוגג.

בתקופת מלחמת האזרחים בגוואטמלה, ישראל הייתה בעלת ברית חיונית לשלטון ולצבא. היא סיפקה נשק, ציוד, מדריכים ויועצים. עזרה זו הייתה חשובה במיוחד הודות לתזמון: בשנות השבעים הרפובליקאים בארה”ב מצאו את עצמם במשבר; הנשיא הנבחר בעקבות זה, ג’ימי קרטר, דגל בדיפלומטיה של חולשה וכניעה, דיבר המון על “זכויות האדם” ו”דגילה באי-אלימות” – אך השליך את העקרונות האלה אך ורק על משטרים ימניים ואנטי-קומוניסטיים.

מלחמת האזרחים בגוואטמלה נמשכה מעל שלושים שנה. הייתה זו תקופה נוראית ושתופת דמין. אך ספק אם ניתן למצוא פתרון למשבר בלהטיל איסור על אלימות ורצח על צד אחד ובאותו זמן לתמוך בנשק ובכספים בצד השני. (במיוחד כשהצד הראשון מהווה שלטון חוקי ודוגל באמנציפציה של הילידים, בנייה ושיקום של האזורים שנהרסו בלחימה וכו’, והצד השני – מחבלים ורוצחים). ראה דוגמא במה שקרה לניקרגואה: היא הייתה מדינה משגשגת (יחסית לאזור) ודוגלת בחופש אזרחי בתקופת סומוסה, והפכה לבדיחה הנוראית שהיא היום עם הגעת סנדינו לשלטון בשנת 1979. בכדי להפסיק שפיכות דמים במלחמת אזרחים יש, אם כבר, ללחוץ על שני הצדדים בצורה שווה – לעצור את ההתחמשות, לבלום את האלימות ולנסות להגיע לפיוס לאומי.

אז כאמור: באמצע שנות השבעים ישראל הייתה מייבאת נשק הכי חשובה בגוואטמלה, ובשנת 1977 – אחרי שקרטר היה לנשיא ארה”ב – הפכה פחות או יותר למונופול בנושא. מנהיג המדינה אפראין ריוס מונט הביע לא פעם ולא פעמיים הכרת תודה לישראל על העזרה וסיפר על מדריכים ישראלים שעזרו לאמן את צבא גוואטמלה. בסופו של דבר שלטונו הצליח לנצח את הלוחמים הקומוניסטיים ובימינו גוואטמלה היא אחת המדינות הבודדות באזור שמתמידה ברעיונות הימניים בכלכלה ובחברה – למרות ניסיונות רבים של השמאל להבעיר מחדש את הלחימה.

אחת העסקאות הגדולות בין ישראל לגואטמלה הייתה ב- 1975, כאשר צבא גוואטמלה רחש 11 מטוסי ערבה (קנה אותם, דרך אגב, גם שלטון סומוסה), הרבה תותחים ורובי גליל. בין השנים 1977-1981 ישראל מכרה לגוואטמלה חמישים אלף רובי גליל, אלף תתי-מקלע ומקלעי רימונים, עשר רק”מים מסוג רב”י, שלוש ספינות סיור מסוג דבור ועוד. כמו כן ישראל עזרה בנושאים מגוונים אחרים: רישום אוכלוסין, בניית מבני נתונים, אימוני משטרה ומודיעין. מנואל בנדיקטו לוקס גרסיה, הרמטכ”ל של גוואטמלה, סיפר גם על עזרתה של ישראל במחשוב הנתונים השונים וקידום הטכנולוגיה.

אם נסכם, אפשר לראות ששתי המדינות היו בעלות ברית, בעלות אינטרסים משותפים וחברות נאמנות במשך שנים רבות. גוואטמלה תמכה בישראל מוסרית וגם בזירה הדיפלומטית; ישראל שמרה על יחסי מסחר וסיפקה עזרה הומניטרית במקרי האסון.

ומה המצב בימינו?

האמת היא – לא שונה בהרבה. ג’ימי מוראלס, שחקן טלוויזיה שנבחר לפני שנתיים וחצי לתפקיד הנשיא, הוא אוונגליסט ימני, תומך בכלכלת הקפיטליזם העממי ומתנגד בנחישות לכל מה שקשור לקומוניזם. אהדה שלו לישראל ופוליטיקה החוץ הפרו-ישראלית אינם הבעת עמדה או פופוליזם, אלא המשך השגרה לשלטונות הימניים של גוואטמלה. הנשיא טראמפ החל בסבב פעולות במזרח התיכון הנוגד את העמדות של השלטונות האירופאיים. פעולות והחלטות אלו היו לפריצת דרך בקיר ההאשמות השקריות והסנקציות שהוטלו על ישראל לאחרונה. כתוצאה מכך מספר מדינות קטנות באמריקה המרכזית הפסיקו לפחד מעונשים וסנקציות שבהן האיחוד האירופאי והמפלגה הדמוקרטית של ארה”ב איימו אליהן, והביעו תמיכה בטראמפ ובישראל. אז אין לייחס למוראלס שום מניעים ערמומיים או לא ישירים. כשהוא אמר שגוואטמלה הנה “מדינה עם היסטוריה פרו-ישראלית” ובעלת ברית נאמה מזה שבעים שנה, אין בכך אלא אמת.

Kitty Sanders 2018

%d bloggers like this: